במהלך מסע הג'יפים, אנחנו מתקרבים ליעדנו, אגם סונקול, נכנסים לעמק רחב ידיים ובבת אחת נגלה אלינו נוף בראשיתי, או לפחות כך אני חושב שנראה הכוכב שלנו בתחילת הפרק האנושי שלו. בעמק גבעות רכות מכוסות בצמחיה עשבונית ירוקה על רקע אדמה אדומה דשנה. בין הגבעות פלגי מים מסועפים, שחוברים אט אט לנחלים גדולים, הנשפכים בסוף לאגם שבמרכז העמק. כאילו היו אלה ורידים הזורמים ללב בצבע טורקיז בוהק. מסביבנו עדרי סוסים רצים חופשיים ממקום למקום, ואני חושב לעצמי שלא ידעתי שסוס יכול להיראות כל כך מאושר. אנחנו עוצרים לביקור ביורט משפחתי אל מול האגם. בעודנו מחנים את הג'יפים רצים לעברנו ילדים קטנים במחוות שמחה ונפנופי ידיים. בפתח היורט מחכות אם ושתי בנותיה, עם עיניים קטנות חדות ושיער שחור ארוך גולש. הן מסמנות לנו לשבת מסביב לשולחן ומגישות לנו בקעריות קטנות קומיס (משקה לאומי – חלב סוסות מוחמץ). האב, שילדיו הספיקו לעדכנו על בואנו, מצטרף לאחר דקות ספורות. האיש רחב כתפיים ופניו מחורצות בקמטי חיוך, לוחץ את ידנו בידו העבה והגסה, עדות לעבודתו הקשה כרועה ונווד. הבנות שלבושות בבגדים צבעוניים, כמו שאר המשפחה, מגישות לשולחן אוכל קירגיזי מסורתי בחריצות ובנעימות, כשהתקשורת איתן במבטים וחיוכים. עוברת בי מחשבה, שפעם גם אנחנו חיינו ממש כך, כנוודים שרואים באורחים שלהם שליחי אל, ממש כמו אברהם אבינו. איזה יופי היה אם היינו יודעים לשמר קצת מתרבות הנוודים, איך היינו יכולים להעצים את עצמנו ואת הסביבה. ברקע אני רואה את המטיילים מחוייכים מאושר אמיתי ותמים מכל החוויה, ולבי מתמלא. איזו זכות יש לנו לחוות תרבות כל כך מפוארת בפשטות הנקייה שלה, תרבות שאולי תיעלם, אבל עדיין לא לגמרי, ואנחנו פה בתוך החיבור הפלאי הזה של טבע ואנשים יפים.
'ארץ 40 השבטים' - מתוך מסע ג'יפים לקירגיזסטן
כתב וצילם: ארז כהן