הסיפור המדהים של מחנה הפליטים בפאס, מרוקו
״הלכתי יותר מששת אלפים קילומטר בשביל להגשים את החלום וליצור לעצמי חיים חדשים. עכשיו אני תקוע כאן. וכאן…כאן רע לי, לאירופה אני כבר לא יודע אם אגיע והביתה אני מתבייש לחזור״. הסיפור של מאמאדו, שהגיע למרוקו מסנגל, הוא עוד אחד ממאות הסיפורים הבלתי רגילים שניתן למצוא כאן במחנה הפליטים בפאס. לצלם מאוד קשה (רק מהמותן), שכן הפליטים לא רוצים שידעו שהם תקועים חסרי מעש ובתנאים עלובים במרוקו, במיוחד לא המשפחות והחברים שלהם במדינת המוצא, שחושבים שהם הגשימו את החלום הגדול להגיע לאירופה. זו הסיבה שהפנים בתמונות מטושטשות. מבחינתם הבושה גדולה עד כדי כך שכשהם יוצרים קשר עם הבית, הם מספרים שהם הגיעו לאירופה ושהחיים מושלמים, וכך מושכים אחריהם חברים ובני משפחה שלבסוף פוגשים אותם כאן במחנה הפליטים, ורק אז הם מבינים ששיקרו להם. ״אני מבין את החבר שלי ולא כועס עליו״ אומר מוסטפה ממאלי, שפגש את חברו כאן במחנה הפליטים. ״כשאני מדבר עם הבית אני מספר להם את אותו הדבר״. בהחלט מדהים. הם מגיעים מכל רחבי אפריקה כשהחלום הוא לחצות את הגבול בגיברלטר, מה שפליטים רבים כבר הצליחו לעשות, אבל כיום משבר הפליטים החריף, המדינות האירופאיות הקשיחו את גבולותיהן ואלפי פליטים תקועים כאן, ממתינים לאיזושהי קומבינה עם מבריחים מקצועיים (מאפיונרים בעיקר) שבמקרים רבים אגב, מסתיימת במוות בלב ים. במחנה הפליטים חיים כמעט רק גברים. בעבר היו פה גם נשים בודדות, אבל הן ברחו מכאן כי עברו התעללויות מצד הגברים הנואשים. חלקם הקטן עובדים בעבודות שחורות מהבוקר עד הלילה, ורוב הפליטים פשוט זרוקים במחנה כל היום ומנסים להעביר את הזמן, בלי מים זורמים ובלי אוכל. הם מספרים שהם לא אוהבים את מרוקו (וזה בלשון המעטה) וטוענים שהמדינה מתייחסת אליהם ״כמו חיות״. חוסר הודאות שהאנשים האלה חיים בו הוא בלתי נתפס, וסיר הלחץ רק ממשיך לבעבע. זה די ברור שנקודת הרתיחה קרובה מתמיד. כבר לאחרונה דווחו על תקריות אלימות עם המשטרה המקומית, חלקן הסתיימו אף במקרי מוות. ובמציאות הזו הם חיים יום יום, מנסים לשמור על אופטימיות ומתפללים לנס שיוציא אותם מכאן לחיים חדשים, ובו זמנית, בדרך להגשמת החלום, מחפשים דרכים כדי לראות איך הם שורדים את היום הבא. ולאן כל הסיפור הזה הולך? ממש ממש לא ברור…