12.11.25 | מאת: מיכל קרסני

חיפשתי תקווה

המסע של שונית פלקו-זריצקי בין גוף פרטי לזיכרון קולקטיבי

שונית פלקו־זריצקי, 1975
חיה ויוצרת בלהבים

בוגרת לימודי צילום ובעלת תואר שני במדעי כדור הארץ והסביבה, מדריכת שחייה והידרותרפיסטית. בת לאם פינית ולאב ישראלי, הפער התרבותי בין שתי הזהויות ניכר בשפה הצילומית שלה, המשלבת מינימליזם נקי לצד עוצמה וחום מקומי. עבודותיה של שונית נעות בין ממשי למדומיין, ובוחנות את היחסים בין אדם לטבע, את גבולות הגוף ואת המתח שבין כוח הטבע לבין הרצון האנושי להתמזג עמו.

בצילום למעלה: ביתם של משפחת אלון, המבואה אל הממ"ד שנשרף כולו, קיבוץ בארי 

פריים מתוך "נושמת", עבודת וידאו ארט שהוצגה בתערוכה הראשונה. הדימוי: מעיל מפויח של שרון שגב, קיבוץ בארי

בדצמבר 2023 פנתה לשונית חברת ילדות, טל סטרלין הלפרין ובקשה ממנה להצטרף למיזם "חפץ מעבר" –  מיזם חברתי רגשי ואמנותי שמטרתו לסייע בשיקום של משפחות העוטף בעזרת חידוש של חפצים שנמצאו בהריסות הבתים. לצוות המיזם הצטרפה גם מאיה גל אמנית לחידוש רהיטים וד"ר בירי רוטנברג המתמחה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית וביבליותרפיה שליוותה ריגשית את המיזם. כצלמת תפקידה של שונית, היה לתעד את התהליך.

 

שונית התרגלה לעמוד מול המצלמה לא פחות מאחוריה, מצאה עצמה מוותרת כמעט לחלוטין על המקום האישי שלה ביצירה. הגוף הפרטי שלה, שהיה עבורה חומר הגלם המרכזי, נעלם מהפריים. במקומו הופיעו צילומים של בתים חרבים, חפצים מפויחים, ומבטים של אנשים שמנסים להבין מה נותר מחייהם ואיך ממשיכים. בשנתיים האחרונות, היא ליוותה את כל המשפחות שלקחו חלק במיזם. היא חזרה איתן לבתיהן בעוטף, בחיפוש אחר החפצים שנותרו, פריטים שעוד אפשר היה להציל. הצילומים שלה כללו את כל שלבי התהליך, ממציאת החפץ בהריסות,  במהלך החידוש בסטודיו ועד חזרתו לבית הארעי או הקבוע בו נמצאים בני המשפחה.

 

המעבר החד הזה, שדרש ממנה לא מעט נסיעות לאזורי האסון, התברר כקשה וכבד רגשית. "חששתי מאוד לפני הנסיעה הראשונה לעוטף", היא מספרת. "מהמראות, מהריחות, מהמפגש עם אנשים שעולמם חרב. פחדתי שאפגע אם אומר מילה אחת לא נכונה, פחדתי מהחדירה לפרטיות. הרגשתי שאני הולכת על קו דק בין תיעוד לריפוי."

שונית מצלמת מתוך אמבטיה

האינטימיות של התיעוד הייתה עבור שונית אתגר מרכזי ומורכב במיוחד. "כל בית שבו נכנסתי היה עולם פנימי שלם בפני עצמו. אלו לא היו  רק בתים הרוסים – אלו חיים שנקטעו, זיכרונות שנשארו, רגשות גלויים וחשופים. הייתי חייבת לקבל החלטה על הדרך שבה אני מציגה את האנשים והסביבה – מה להראות, מה להשאיר מאחור, איך לא להעצים את הכאב ולהעמיק את התחושות הקשות של האובדן. לעיתים אנשים ביקשו לא להצטלם, אבל לאחר שהרגישו שהמצלמה אינה שופטת אלא מחזיקה את המבט שלהם והופכת גם עבורם סוג של הסתכלות חיצונית, שינו את דעתם".

מטבח ביתה של שרון שגב בביתם הזמני בקיבוץ חצרים. בצילום ספסל העץ שנאסף מביתה בקיבוץ בארי וחודש במסגרת המיזם
עדי אבני בפינת האוכל בביתה בקיבוץ בארי
ידיה של שרון שגב מקיבוץ בארי אוחזות בבובת מטריושקה שהיתה לה לקמע בשעות הקשות בממ"ד

בתהליך שונית גילתה יכולות אישיות ורגישות יוצאת דופן, תהליך הצילום שהיה לא פעם מורכב דרש ממנה כוחות, שלא חשבה שיש לה. מעבודה אישית ואינדיבידואלית בה התנסתה בחייה המקצועיים, היא למדה לעבוד עם אנשים להקשיב, לתאם, ליצור תחושת ביטחון ונוחות, ובעיקר, להכיר בכוחו של התיעוד באמצעות צילום לא רק כעדות, אלא גם כצעד שמאפשר ריפוי.

במהלך השנתיים האחרונות, שונית כמעט ולא יצרה לעצמה. המצלמה הפכה לכלי "מטפל"  ולא של ביטוי עצמי. היא מצאה את עצמה מחזיקה עבור אחרים את הכאב – וממירה אותו למבט דרך העדשה. דרך התיעוד נולדה הבנה חדשה של מהות העבודה שלה כצלמת. ועל אף שהצילומים נועדו לתיעוד המיזם, הם היו צילומים אמנותיים לכל דבר.

 

"הצילומים שלי לא מתעלמים מהכאב" היא אומרת "אבל הם גם לא נעצרים בו. אני מחפשת בתוך ההריסות ניצוץ של חיים, מקום שבו התקווה אינה שוללת את האובדן אלא צומחת מתוכו. אני מראה את האנשים ואת החפצים שלהם באופן שמכבד את סיפורם, אבל גם מאפשר לצופה לראות את הכוח והמשכיות החיים."

קשתות חץ וקשת של טל דודאי, קיבוץ ניר עוז, שנמסו בממ"ד

במקביל לתיעוד הרגשי, שונית יצרה במסגרת הפרויקט צילומים מבויימים ועבודות וידאו ארט. במקומות שהיא הרגישה שהסיפור צריך לבוא לידי ביטוי בצורה חזותית עשירה יותר, היא פנתה למשפחות לקחת חלק ביצירה מבוימת. עבודות צילום אלו, מהווים דוגמה ליכולת היצירתית שלה ולדרך הרגישה שבה היא בחרה לבטא את המצוקה, הכאב והחלל הגדול שנוצר, לצד הרצון להביט שוב על השדות הירוקים של הדרום,  על החפצים ששוקמו וחודשו, ולנסות לראות את רסיסי התקווה ולבחור בחיים.

על אף הידיעה שהאמנות האישית שלה הושמה בצד, היא הצליחה לייצר מימד חדש ביצירתה. במהלך עבודתה במיזם, היא יצרה גוף עבודות שבו הצילום אינו נובע מהדימוי בהכרח אלא מהמפגש. בנקודה הזו היא מימשה סוג אחר של יצירה:  כזו שמתרחשת בין העדשה ללב, בין הריסות הבית לחפץ שנמצא, בין זיכרון אישי לעדות.

כסא אוכל מפויח שצולם בביתו של ישראל נטע, קיבוץ בארי. הכסא נלקח לחידוש בסטודיו של מאיה גל, במסגרת המיזם
  • אוסף צילומים של שונית, מופיע בתערוכה "חפץ מעבר", בפסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL  בגן העיר ובמרכז ענב, בין התאריכים 19-29.11.25.
  • התערוכה המסכמת שתכלול תצוגה של כל החפצים וצילומי התיעוד של "חפץ מעבר" תתקיים בטרמינל העיצוב בבת-ים, בין התאריכים 2.12-9.1.2026, שיח גלריה ב12.12.25 יארח משפחות ואת חברות המיזם.  ב-9.1.26, עם הנעילה, יושק הקטלוג השני במספר של המיזם.
  • ניתן לפגוש את שונית במהלך התערוכות שיוצגו ולשמוע ממנה על מאחורי הקלעים. בתיאום מראש ובפנייה אישית דרך האתר.

לאתר חפץ מעבר > 

עוד פרקים ביומן

צילום מבפנים: פרויקט "המהגרת"

"כשמהגרים לארץ החדשה, החיים מתפצלים. יש את החיים שנעזבו מאחור, ויש את אלה שמתחילים מחדש". פרויקט הצילום של נסטיה פייביש, ״המהגרת״ נולד מתוך הפיצול הזה. זהו פרויקט תיעודי־חזותי מתמשך, המבקש להתבונן מקרוב בחיי היום־יום של נשים שעלו מברית המועצות לשעבר לישראל, דרך הבתים שבהם הן חיות.

צילומים: נסטיה פייביש
07.01.26 | מאת: מיכל קרסני
לפרק המלא

עדות מקומית 2025

בשנה רוויה תהפוכות, שבה גבולות המציאות נדמו לעיתים, עדות מקומית 2025 מציבה במרכז את כוחו של הצילום כפעולה של זיכרון, אחריות ועמידה מול חוסר הוודאות. התערוכה שמוצגת במוז״א זו השנה ה 22, מאגדת את מיטב העבודות של צלמות וצלמים המתעדים את היום יום הישראלי ברגעיו החדים, הפגיעים והאנושיים ביותר.

צילומים:
11.12.25
לפרק המלא

אני (לא לגמרי) לבד - המסע באפגניסטן

"אני אוהב את ההתרגשות, מכור לאדרנלין, להתרחשויות, לרגעי שיא, לכן בחרתי לפני 25 שנה את הצילום התיעודי כמקצוע, והוא ללא ספק לקח אותי למקומות מטורפים" מספר יוראי ליברמן.

צילומים: יוראי ליברמן
30.10.25 | מאת: מיכל קרסני
לפרק המלא