ורנר בראון נמנה עם הצלמים שפעלו בארץ בשנותיה המעצבות של מדינת ישראל, וקריירת הצילום שלו שזורה בהתפתחותו של הצילום הישראלי התיעודי והאמנותי. הוא צילם עבור הקרנות הציוניות, עבור עיתונים וכתבי עת מרכזיים ובהם הארץ, ידיעות אחרונות והעולם הזה. תצלומיו הופיעו על יותר ממאה שערי עיתונים בארץ ובעולם, בהם דבר השבוע, במחנה ו־New York Times. בראון תיעד את מלחמות ישראל, משפטים היסטוריים, בהם משפט אייכמן (1961) ומשפט קוזו אוקמוטו (1972), ואת כנסת ישראל מראשיתה בבית פרומין ועד הקמת משכנה הנוכחי. הוא היה הצלם התת־מימי הראשון בישראל, יצר סדרות חלוציות של צילומי אוויר, והיה בין יוצרי סרט הטבע הצבעוני הראשון בישראל, שצולם באגם החולה.

לצד תיעוד ההיסטוריה והמרחב, בראון צילם גם דיוקנאות של דמויות מפתח בתרבות ובחברה הישראלית, ובהן דוד בן־גוריון ולאה גולדברג, וכן עסק בצילום עירום, תחום שבו שילב רגישות אנושית עם חקירה מתמשכת של גוף, זמן ומבט.