צילום מבפנים: פרויקט "המהגרת"

"כשמהגרים לארץ החדשה, החיים מתפצלים. יש את החיים שנעזבו מאחור, ויש את אלה שמתחילים מחדש" מסבירה לי נסטיה "זה מרגיש כמו חלום שמתעוררים ממנו, בעוד הוא ממשיך להתקיים בלעדייך. ההבדל הוא שבהגירה החיים שעזבת, אכן ממשיכים להתקיים בלעדיך".

פרויקט הצילום של נסטיה פייביש, ״המהגרת״ נולד מתוך הפיצול הזה. זהו פרויקט תיעודי־חזותי מתמשך, המבקש להתבונן מקרוב בחיי היום־יום של נשים שעלו מברית המועצות לשעבר לישראל, דרך הבתים שבהם הן חיות. פייביש מצלמת את המרחב הביתי לא כזירה פרטית בלבד, אלא כאתר שבו זהות, זיכרון ותרבות ממשיכים להתקיים, לעיתים כי לא מכירים משהו אחר, ובמקרים אחרים כי לא רוצים לשכוח.

צילומים: נסטיה פייביש

ריטה, קרית ביאליק

במסגרת הפרויקט שלה, היא מבקרת בבתים אליהם הגיעו מהגרים מברית המועצות לשעבר, ומתעקשת לכנות אותם מהגרים ולא עולים. היא איננה מבקשת לסדר במיוחד, או לערוך שולחן. היא מתבוננת ומתעדת את החפצים, השטיחים והטקסטיל, ונפגשת מחדש עם החפצים ודרך הסידור המוכר שלהם בחלל. הצילום אינו מבוים והיא איננה מציבה או מסדרת את החלל, הוא אינטואיטיבי, קשוב, היא מגיעה על תקן אורחת. באמצעות הצילומים האלו, שכולם נעשו בטלפון הנייד האישי שלה, והסיפורים האישיים שמתווספים, נוצר גוף עבודה בעל אופי ארכיוני עכשווי: כזה שאינו מביט לאחור בנוסטלגיה בלבד, אלא שואל כיצד זיכרון ממשיך לחיות בתוך שגרה.

תחילתו של הפרויקט בבית אמה. משם התרחב הפרויקט לבתיהן של קרובות משפחה, ובהמשך לבתים של נשים נוספות, חלקן מוכרות, רובן זרות שהפכו לשותפות לרגע. הקשרים האנושיים שנרקמו פתחו בפני פייביש דלת לעשרות בתים בערים שונות בישראל, שכאמור, אליהן הגיעו גלי ההגירה הגדולים של תחילת שנות התשעים.

אדה, קרית אונו

ז'אנה, ראשל"צ

פייביש עלתה מאוקראינה בשנת 1993, כילדה, יחד עם אמה. חוויית ההגירה כללה מאמץ מתמשך להיטמעות: להסתיר מבטא, לאמץ הרגלים, להשתלב. שנים אחר כך, דרך הצילום, היא חוזרת אל מה שנדחק הצידה: האוכל, הריחות, הכלים, הדימויים. כולם הופכים בעבודתה לסמני זהות עיקשים, כאלה שמסרבים להיעלם. הבתים שהיא מתעדת חושפים שפה חומרית החוזרת כמעט בעקביות: מזנונים כבדים עם דלתות זכוכית, שטיחים אדומים עם דגמים אורנמנטליים, כלי פורצלן, טקסטיל ביתי וחפצים שנשמרו בקפידה במשך עשרות שנים. אלה אינם פריטים יוצאי דופן, אלא היומיומיים ביותר. אובייקטים שגרתיים שמסמלים חיים, זהות וזיכרון. דרך עדשת המצלמה, החפצים הללו הופכים למערכת סימנים, עדות לכך שתרבות שלמה ממשיכה להתקיים בתוך מרחב זר, שקטה אך נוכחת.

פייביש מתייחסת לחפצים כאל ממצאים תיעודיים ולא כאל אובייקטים נוסטלגיים. הצילום מציב אותם על התפר שבין בית לארכיון, בין שימוש יומיומי לזיכרון קולקטיבי. כל רהיט, כלי הגשה או טקסטיל נושא סיפור של הגירה, התאמה ושימור. לא בהכרח כהתרפקות על עבר שאבד, אלא כערבות חיה של תרבות סובייטית־יומיומית, המתקיימת כאן ועכשיו. דרך החזרתיות והדמיון בין הבתים מתגלה שפה חזותית שלמה, והצילום הופך לכלי שימור של זמן, זהות ואורח חיים.

נאטה, קרית ביאליק

פאינה, פרדס חנה

״המהגרת״ הוא פרויקט חי אותו יצרה פייביש בשנת 2023. הוא מתקיים ברשת, בתערוכות ובמפגשים אנושיים. הוא נבנה כשכבה על גבי שכבה של חומרים חזותיים וזיכרוניים. תצלומים אינטואיטיביים, שצולמו באמצעים דיגיטליים פשוטים, מתקיימים לצד תיעוד כתוב ומוקלט של סיפורים אישיים, ולצדם אוסף של חפצים שנשמרו לאורך עשרות שנים. יחד הם יוצרים מארג בעל אופי ארכיוני המתהווה מתוך מפגש.

בתערוכה שמוצגת כעת בחיפה, ממשיכה פייביש לשאול דרך המבט הצילומי, כיצד נראים החיים מבפנים, כאשר עבר והווה מתקיימים זה לצד זה. עבורה, הצילום אינו סיכום של מחקר אלא תחילתו של מסע ארוך. זהו ניסיון לשמר זיכרון של רגעים לפני שהם נטמעים, מפזרים ונעלמים.

שרה, קרית אונו

במספר מפגשים שאנחנו עורכות, בהם אני שומעת על חוויות המפגשים, ובעיקר על נקודות ציון בחייה של "המהגרת" היא מספרת לי "בחטיבה הפסקתי לדבר רוסית באופן מוחלט. בחרתי להיות ישראלית. משמעות הדבר היא לוותר לחלוטין על הזהות הרוסית שלי ולפנות מקום לישראליות, באופן טוטאלי. עם השם המעוברת שלי חייתי בשלום כבר כמה שנים, עשיתי אדפטציה לכל התכנים מכל הסוגים שצרכתי, המטרה היתה להיות ישראלית אותנטית בצורה האופטימלית ביותר".

תרזה, נצרת

נסטיה, נשואה לדני, גם הוא במקור מברית המועצות לשעבר היא אמא לנעה, נווה ודוד. בוגרת תואר ראשון במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, ותואר שני בתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים. בעלת סטודיו מהתמחה במיתוג, עיצוב לפרינט, עיצוב ספרים ועיצוב למדיה הדיגיטלית. בנוסף, היא מרצה, מנחה ומלמדת במחלקה לתקשורת חזותית, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, ע״ש נרי בלומפילד – מיסודו של ויצו.

והכי חשוב, היא חוקרת חזותית של התרבות הפוסט-סובייטית בישראל באמצעות צילום וידאו וסטילס תחת השם “המהגרת" @ha.mehageret

התערוכה "ה.מהגרת", באוצרותה של פרופ' לאה פרץ, מוצגת כעת בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, הגנים 21, חיפה.

פתוחה לקהל הרחב עד ה 14.1.26, ימים א'־ה', 10:00–20:00 (כניסה חופשית).

עוד פרקים מאת מיכל קרסני

עוד פרקים ביומן

עדות מקומית 2025

בשנה רוויה תהפוכות, שבה גבולות המציאות נדמו לעיתים, עדות מקומית 2025 מציבה במרכז את כוחו של הצילום כפעולה של זיכרון, אחריות ועמידה מול חוסר הוודאות. התערוכה שמוצגת במוז״א זו השנה ה 22, מאגדת את מיטב העבודות של צלמות וצלמים המתעדים את היום יום הישראלי ברגעיו החדים, הפגיעים והאנושיים ביותר.

צילומים:

11.12.25

לפרק המלא

חיפשתי תקווה

שונית פלקו-זריצקי, צלמת שהתרגלה לעמוד מול המצלמה לא פחות מאחוריה, מצאה את עצמה בשנתיים האחרונות מוותרת כמעט לחלוטין על המקום האישי שלה ביצירה. הגוף, שהיה בעבר חומר הגלם המרכזי שלה, נעלם מהפריים. במקומו הופיעו צילומים של בתים חרבים, חפצים מפויחים, ומבטים של אנשים שמנסים להבין מה נותר מחייהם ואיך ממשיכים.

צילומים: שונית פלקו-זריצקי

12.11.25 | מאת: מיכל קרסני

לפרק המלא

אני (לא לגמרי) לבד - המסע באפגניסטן

"אני אוהב את ההתרגשות, מכור לאדרנלין, להתרחשויות, לרגעי שיא, לכן בחרתי לפני 25 שנה את הצילום התיעודי כמקצוע, והוא ללא ספק לקח אותי למקומות מטורפים" מספר יוראי ליברמן.

צילומים: יוראי ליברמן

30.10.25 | מאת: מיכל קרסני

לפרק המלא