"מבעד לשמלה מתגלה נערה שמבקשת לבחור כיצד להציג את עצמה לעולם"

יש אנשים שהנוכחות שלהם מושכת מיד את העין. הבגד, הצבע, האיפור, או האופן שבו הם בוחרים להציג את עצמם, שגורם לנו לעצור ולהביט.
כך בדיוק התחיל המפגש של כדיה לוי עם קהילת הלוליטה[1]. תחילה היו אלה השמלות המוקפדות, שכבות המלמלה, התחרה והאסתטיקה יוצאת הדופן שסקרנו אותה כצלמת.
אלא שהמצלמה, שבתחילה נמשכה אל מה שנראה מבחוץ, הובילה אותה בהדרגה פנימה. ככל שהכירה את הבנות והבנים שמאחורי הבגדים, גילתה שהמראה הוא רק חלק מהסיפור – ושמאחוריו נמצאים אנשים רגישים, כל אחד עם הדרך שלו לבחור כיצד להיראות וכיצד להיחשף.
עם ההיכרות השתנה גם המבט של כדיה: מהתבוננות באסתטיקה להתבוננות באדם.

צילומים: כדיה לוי

כדיה לוי, צלמת פרילנס המתגוררת בתל אביב, הגיעה לצילום כמעט במקרה. במשך כחמש שנים עבדה כמעצבת גרפית בערוץ 2, עד שבמהלך טיול בפריז, בזמן חגיגות הזכייה של צרפת במונדיאל, החלה לצלם את המתרחש ברחובות. התמונות הובילו אותה בהמשך לצילום עיתונות עבור "גלובס" ו"דבר". דווקא סדרת פורטרטים של שליחי וולט, שיצרה בתקופת הקורונה, חשפה בפניה את מה שהיא מחפשת – האפשרות להיכנס לתוך נושא (תמה), להכיר את הדמויות ולספר סיפור דרך הצילומים לאורך זמן.

המפגש עם קהילת לוליטה התחיל מצעירה אחת שפגשה במקרה והציעה לצלם אותה. דרכה נפתח בפניה עולם שלם. חלק מהמצולמות שהצטרפו עם הזמן לא הרגישו מיד בנוח מול המצלמה וכדיה החליטה לא למהר. היא הבינה שעמדת הצלמת המתבוננת מבחוץ אינה מתאימה, ועלולה לגרום לה להחמיץ את מה שמעניין אותה באמת. כדי להגיע אל האדם שמאחורי הנראות, עליה קודם כל להתקרב.

מכאן החלה ללוות את חברי הקהילה במפגשים, לעיתים גם בלי מצלמה, להכיר אותם ולבנות בהדרגה מערכת יחסים המבוססת על אמון.

האמון הפך לחלק מהותי בקשר, והמצולמות לא היו רק נושא הצילום אלא שותפות מלאות.

בעבודתה, מקפידה כדיה על שקיפות מלאה בכל הנוגע לצילום, לחשיפה ולשימוש בחומרים, ומבקשת לאפשר לכל אחת ואחד להרגיש שהדמות הנשקפת מהתמונה נאמנה לאופן שבו הם מבקשים להיראות.

"בשלב מסוים שאלתי את עצמי איפה אני נמצאת בתוך הפרויקט הזה", היא אומרת. "היו בי חלקים שאולי לא חקרתי עד הסוף." מבחינתה של כדיה, הפרויקט שנבנה מתוך היכרות ולא מתוך תכנית סדורה מראש, מאפשר לה להמשיך לחזור אל הקהילה, לפגוש מצולמים חדשים ולעקוב אחר אלה שכבר הפכו לחלק מהסדרה. היא אינה ממהרת לקבוע לו נקודת סיום, ומאפשרת לו להתפתח בקצב של האנשים שהיא מצלמת ושל הקשרים שנוצרים ביניהם.

במהלך העבודה, ככל שהמרחק בינה לבין המצולמים הצטמצם, קרה דבר נוסף: המבט שהפנתה אליהם החל לחזור גם אליה. המפגש עם הקהילה עורר בה זיכרונות מהנערה שהייתה ומהאופן שבו גם היא בחרה לבטא את עצמה דרך לבוש, והציפו שאלות רחבות יותר על זהות, ובעיקר על האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו ועל הפער שבין מה שאנחנו מראים כלפי חוץ לבין מה שמתרחש בפנים.

הרקע של כדיה כמעצבת גרפית נוכח בצילומים שלה – בקומפוזיציה, בצבע ובתשומת הלב לכל פרט בפריים. אבל הדיוק האסתטי הוא מבחינתה רק המסגרת. מה שמעניין אותה היום נמצא דווקא מעבר לזה: האפשרות שהצילום יצליח ללכוד משהו מעולמו הפנימי של המצולם, ולהותיר בתוך התמונה לא רק את דמותו, אלא גם משהו ממנו.

מבעד לשמלה ולשכבות האיפור מתגלה נערה שמבקשת לבחור כיצד להציג את עצמה לעולם. "אם הצלחתי לתת לה מקום שבו היא נראית כפי שהיא רוצה שיראו אותה" מציינת כדיה לקראת סיום, "עשיתי את שלי כצלמת".

[1] אופנת הלוליטה היא תת־תרבות אופנתית שהתפתחה ביפן, ומזוהה עם לבוש מוקפד, עשיר בפרטים ובעל אסתטיקה מובחנת. שמלות בעלות נפח, תחרות, מלמלות, כיסויי ראש ואביזרים שנבחרים בקפידה יוצרים מראה השואב השראה מאופנה אירופית היסטורית, בעיקר מהתקופות הוויקטוריאנית והרוקוקו. עבור מי שבוחרות ובוחרים בסגנון, הלבוש הוא הרבה מעבר למראה חיצוני: הוא שפה של ביטוי אישי, יצירתיות וזהות, ודרך לבחור כיצד להציג את עצמם בפני העולם.

עוד פרקים מאת מיכל קרסני

עוד פרקים ביומן

ורנר בראון - בין מים לשמיים

"הדבר הראשון שעשיתי מתחילת הקריירה שלי בארץ היה צילום עיתונות. במה שנוגע לצילומים מן האוויר, צילום תת־מימי וצילומי סקי – זה משהו שקיים בי מילדות: הרצון ‘לעוף’ באוויר. פעמים רבות חלמתי שאני רוצה לעוף, ולצלול זה כמו לעוף. אני חייב להודות שאני כבר לא חולם על כך. כנראה ש‘עפתי’ מספיק."
(ורנר בראון, 2001)

צילומים: ורנר בראון

27.05.26

לפרק המלא

צילום העורף בצל המלחמה

צילום במרחב הציבורי בזמן מלחמה מקבל משמעות עמוקה במיוחד. מצד אחד קיים צורך אמיתי לתעד, אך לצד התיעוד יש גם אחריות גדולה. התמונות של העורף מספרות סיפור אחר של מלחמה – לא את הקרב עצמו, אלא את החברה שחיה לצידו.

צילומים: דנה רעני, אורי אבירם

26.03.26

לפרק המלא

צילום מבפנים: פרויקט "המהגרת"

"כשמהגרים לארץ החדשה, החיים מתפצלים. יש את החיים שנעזבו מאחור, ויש את אלה שמתחילים מחדש". פרויקט הצילום של נסטיה פייביש, ״המהגרת״ נולד מתוך הפיצול הזה. זהו פרויקט תיעודי־חזותי מתמשך, המבקש להתבונן מקרוב בחיי היום־יום של נשים שעלו מברית המועצות לשעבר לישראל, דרך הבתים שבהם הן חיות.

צילומים: נסטיה פייביש

07.01.26 | מאת: מיכל קרסני

לפרק המלא