הצלמת טלי רצקר מחפשת דרך ליצור חיים חדשים לאחר המוות, אולי אפילו חיים יפים יותר. לדבריה, "דרך פיסולו של הגוף המת אני מחפשת ליצור דימוי צילומי, ובאמצעותו להנציח את החיים החדשים הללו, לזכור אותם יפים ומוגנים בתוך הפריים שלי". זו הדרך של רצקר לגעת במוות מבלי לפחד ממנו, לנתק אותו מההקשר ולחבר אותו לתהליך טבעי של יופי, שיאפשר לה להיישיר מבט ולהתבונן לאורך זמן בתצלום היפה והמוקפד שלה.
לאחרונה הציגה רצקר את התערוכה Rigor Mortis, באוצרות פסי גירש בגלריה אורית ושדי, מציגה תצלומים יפיפיים ואסתטיים במיוחד של חפצים העשויים מחומרים שבדרך כלל היו מעלים בנו תחושת גועל ודחייה. במבט הראשון הם נראים רגילים, ורק בהתבוננות קרובה יותר מתברר לנו שהם עשויים ממיני חלקים או איברים מן החי. בתצלומים המוקפדים המוצגים בתערוכה, חומרים אלה כאילו לובשים בגדי חג, ומקבלים משמעות נוצצת ואטרקטיבית בידי היוצרת, היוצקת בהם משמעויות חדשות. החומר בתצורתו החדשה כאילו זונח את תצורתו ותכליתו הראשוניות, ומזמין אותנו להתיידד איתו בתצורתו החדשה.
פירוש שם התערוכה הוא צפידת מוות; מייד לאחר המוות הופכים השרירים להיות רפים ואפשר להזיזם, אך לאחר מכן השרירים והמפרקים הולכים ומתקשחים, וזהו ה"ריגור מורטיס". זהו השלב הפיסולי, המאפשר, שבו יוצקת הצלמת חיים חדשים בחומר שעימו היא עובדת ויוצרת. את השלב הזה, החדש, מנציחה רצקר בתצלומיה.
רצקר היא צלמת אמנית ישראלית ממוצא אוקראיני. היא יוצרת סדרות צילומיות ווידאו ארט, העוסקים בדרך כלל בנושאים חברתיים של תרבות, הגירה ואימהות יחידנית. מזה 15 שנה שהיא מתעדת את עצמה, לעיתים קרובות יחד עם אמה ובתה; תצלומים של שלושה דורות של נשים, המספרות סיפור של קשיי קליטה ופערי תרבות. דרך התצלומים מספרת רצקר סיפור נוקב ומורכב, המתובל בהומור וברגישות, בצבעים עזים ובחיבורים מקוריים וחושפניים. תצלומיה של רצקר מתקופות שונות ומסדרות שונות מתאפיינים באסתטיקה מוקפדת, הלקוחה מהסגנון הפוסט־סובייטי.
אינסטגרם: taliratzker_photo@
שונית פלקו-זריצקי, צלמת שהתרגלה לעמוד מול המצלמה לא פחות מאחוריה, מצאה את עצמה בשנתיים האחרונות מוותרת כמעט לחלוטין על המקום האישי שלה ביצירה. הגוף, שהיה בעבר חומר הגלם המרכזי שלה, נעלם מהפריים. במקומו הופיעו צילומים של בתים חרבים, חפצים מפויחים, ומבטים של אנשים שמנסים להבין מה נותר מחייהם ואיך ממשיכים.
"אני אוהב את ההתרגשות, מכור לאדרנלין, להתרחשויות, לרגעי שיא, לכן בחרתי לפני 25 שנה את הצילום התיעודי כמקצוע, והוא ללא ספק לקח אותי למקומות מטורפים" מספר יוראי ליברמן.
אמי ויטלה אוהבת את העולם, ומחפשת את היופי ואת הצדדים הטובים שלו. להשקפתה, "העולם מלא באתגרים, אך יש תמיד צדדים נוספים לכל סיפור. צריך לחגוג את העולם ולשמור עליו כמה שיותר".