קפרוב הוא צלם, אמן ויוצר תיעודי עצמאי. הוא עוסק בעיקר בפרויקטים ארוכי טווח, שבהם הוא חוקר באופן מעמיק את הטבע האנושי ודינמיקות חברתיות. קפרוב בוחן את המתח שנוצר לאורך הגבולות על סוגיו השונים; מתח פיזי, מנטלי, רוחני, פוליטי, וגם זה הנוצר בבדיקת גבולות הזמן.
בשנים האחרונות, תוך כדי עבודה על פרויקט מתמשך, נחשף קפרוב לשיטת צילום היסטורית משלהי המאה ה־19; צילום דימוי פוזיטיבי בתהליך קולודיון. תהליך צילום איטי, המתבצע על לוחות זכוכית. בשונה מתחום הצילום המקורי של קפרוב, צילום עיתונות, בשיטה הזו אין את עניין "הרגע המכריע". הצילום בשיטה זו הוא מאוד מתוכנן, מסורבל ולוקח זמן, בין שלוש לארבע לשעות לפריים אחד, ועל המצולמים להתמסר לתהליך היצירה, שבו קפרוב עסוק יותר מאשר בתוצאה עצמה.
קפרוב אוהב את העובדה שבהתבוננות ראשונית התצלום נראה מתקופה אחרת. רק לאחר מבט מעמיק ותשומת לב לפרטים, מבינים שמדובר בתצלום עכשווי, מה שהופך את הדימוי לעל־זמני.
העבודה על כל פריים היא פיזית ממש. קפרוב מייצר לעצמו חדר חושך נייד, לעיתים בתוך אוהל אם הוא נמצא בשטח, וסוחב איתו בקבוקונים של מיני תמיסות וחומרים כימיים. הוא מכין לבדו את האמולסיה של הקולדיון, שאותה הוא מורח על לוח זכוכית, שאותו הוא טובל בכסף נוזלי. כל זה חייב להתרחש בחדר חשוך עם תאורה מיוחדת, שאינה משפיעה על מצב התמיסה. הזכוכית נכנסת לקופסה שחורה ואטומה לאור, וזו נכנסת למצלמה המיוחדת שבה הוא מצלם; פתיחת הצמצם וחשיפת הזכוכית ל־10 שניות, ומיד לאחר מכן חזרה לחדר החושך, שם הוא מפתח את התמונה. תוך רבע שעה הצילום מתייבש ומוכן.
בצילום דיוקנאות, הקולודיון מחייב היכרות עם המצולם בשל משך התהליך. לאחר הצילום נכנסים יחד לחדר החושך ואז מתרחש הקסם; על הזכוכית השקופה מופיע פתאום הדימוי, ותמיד יש אלמנט של הפתעה לצלם ולמצולם.
קפרוב עורך סדנאות התנסות בצילום בשיטת הלוח הרטוב בכפר הקהילתי־אקולוגי קדיתא בגליל העליון. במהלך הסדנה מתנסים המשתתפים בתהליך הקסום של צילום על זכוכית.
אינסטגרם: edkaprov@
"הדבר הראשון שעשיתי מתחילת הקריירה שלי בארץ היה צילום עיתונות. במה שנוגע לצילומים מן האוויר, צילום תת־מימי וצילומי סקי – זה משהו שקיים בי מילדות: הרצון ‘לעוף’ באוויר. פעמים רבות חלמתי שאני רוצה לעוף, ולצלול זה כמו לעוף. אני חייב להודות שאני כבר לא חולם על כך. כנראה ש‘עפתי’ מספיק."
(ורנר בראון, 2001)
צילום במרחב הציבורי בזמן מלחמה מקבל משמעות עמוקה במיוחד. מצד אחד קיים צורך אמיתי לתעד, אך לצד התיעוד יש גם אחריות גדולה. התמונות של העורף מספרות סיפור אחר של מלחמה – לא את הקרב עצמו, אלא את החברה שחיה לצידו.
"כשמהגרים לארץ החדשה, החיים מתפצלים. יש את החיים שנעזבו מאחור, ויש את אלה שמתחילים מחדש". פרויקט הצילום של נסטיה פייביש, ״המהגרת״ נולד מתוך הפיצול הזה. זהו פרויקט תיעודי־חזותי מתמשך, המבקש להתבונן מקרוב בחיי היום־יום של נשים שעלו מברית המועצות לשעבר לישראל, דרך הבתים שבהם הן חיות.