קפרוב הוא צלם, אמן ויוצר תיעודי עצמאי. הוא עוסק בעיקר בפרויקטים ארוכי טווח, שבהם הוא חוקר באופן מעמיק את הטבע האנושי ודינמיקות חברתיות. קפרוב בוחן את המתח שנוצר לאורך הגבולות על סוגיו השונים; מתח פיזי, מנטלי, רוחני, פוליטי, וגם זה הנוצר בבדיקת גבולות הזמן.
בשנים האחרונות, תוך כדי עבודה על פרויקט מתמשך, נחשף קפרוב לשיטת צילום היסטורית משלהי המאה ה־19; צילום דימוי פוזיטיבי בתהליך קולודיון. תהליך צילום איטי, המתבצע על לוחות זכוכית. בשונה מתחום הצילום המקורי של קפרוב, צילום עיתונות, בשיטה הזו אין את עניין "הרגע המכריע". הצילום בשיטה זו הוא מאוד מתוכנן, מסורבל ולוקח זמן, בין שלוש לארבע לשעות לפריים אחד, ועל המצולמים להתמסר לתהליך היצירה, שבו קפרוב עסוק יותר מאשר בתוצאה עצמה.
קפרוב אוהב את העובדה שבהתבוננות ראשונית התצלום נראה מתקופה אחרת. רק לאחר מבט מעמיק ותשומת לב לפרטים, מבינים שמדובר בתצלום עכשווי, מה שהופך את הדימוי לעל־זמני.
העבודה על כל פריים היא פיזית ממש. קפרוב מייצר לעצמו חדר חושך נייד, לעיתים בתוך אוהל אם הוא נמצא בשטח, וסוחב איתו בקבוקונים של מיני תמיסות וחומרים כימיים. הוא מכין לבדו את האמולסיה של הקולדיון, שאותה הוא מורח על לוח זכוכית, שאותו הוא טובל בכסף נוזלי. כל זה חייב להתרחש בחדר חשוך עם תאורה מיוחדת, שאינה משפיעה על מצב התמיסה. הזכוכית נכנסת לקופסה שחורה ואטומה לאור, וזו נכנסת למצלמה המיוחדת שבה הוא מצלם; פתיחת הצמצם וחשיפת הזכוכית ל־10 שניות, ומיד לאחר מכן חזרה לחדר החושך, שם הוא מפתח את התמונה. תוך רבע שעה הצילום מתייבש ומוכן.
בצילום דיוקנאות, הקולודיון מחייב היכרות עם המצולם בשל משך התהליך. לאחר הצילום נכנסים יחד לחדר החושך ואז מתרחש הקסם; על הזכוכית השקופה מופיע פתאום הדימוי, ותמיד יש אלמנט של הפתעה לצלם ולמצולם.
קפרוב עורך סדנאות התנסות בצילום בשיטת הלוח הרטוב בכפר הקהילתי־אקולוגי קדיתא בגליל העליון. במהלך הסדנה מתנסים המשתתפים בתהליך הקסום של צילום על זכוכית.
אינסטגרם: edkaprov@
"כשמהגרים לארץ החדשה, החיים מתפצלים. יש את החיים שנעזבו מאחור, ויש את אלה שמתחילים מחדש". פרויקט הצילום של נסטיה פייביש, ״המהגרת״ נולד מתוך הפיצול הזה. זהו פרויקט תיעודי־חזותי מתמשך, המבקש להתבונן מקרוב בחיי היום־יום של נשים שעלו מברית המועצות לשעבר לישראל, דרך הבתים שבהם הן חיות.
בשנה רוויה תהפוכות, שבה גבולות המציאות נדמו לעיתים, עדות מקומית 2025 מציבה במרכז את כוחו של הצילום כפעולה של זיכרון, אחריות ועמידה מול חוסר הוודאות. התערוכה שמוצגת במוז״א זו השנה ה 22, מאגדת את מיטב העבודות של צלמות וצלמים המתעדים את היום יום הישראלי ברגעיו החדים, הפגיעים והאנושיים ביותר.
שונית פלקו-זריצקי, צלמת שהתרגלה לעמוד מול המצלמה לא פחות מאחוריה, מצאה את עצמה בשנתיים האחרונות מוותרת כמעט לחלוטין על המקום האישי שלה ביצירה. הגוף, שהיה בעבר חומר הגלם המרכזי שלה, נעלם מהפריים. במקומו הופיעו צילומים של בתים חרבים, חפצים מפויחים, ומבטים של אנשים שמנסים להבין מה נותר מחייהם ואיך ממשיכים.