צילום תמונה עליונה: דנה רעני, חתונה בחניון
צילום במרחב הציבורי בזמן מלחמה מקבל משמעות עמוקה במיוחד. מצד אחד, קיים צורך אמיתי לתעד; הצילום הוא כלי מרכזי בזיכרון הקולקטיבי. הוא מאפשר להבין מה עבר על החברה בזמן משבר, לשמר רגעים אנושיים ולספר את הסיפור שמאחורי הכותרות. דווקא ברגעים מורכבים כאלה, העדשה יכולה להאיר רגעי חוסן חברתי, סולידריות ואנושיות.
אך לצד התיעוד קיימת גם אחריות גדולה. בתקופות מלחמה הרגישות הציבורית גבוהה יותר, ואנשים רבים מצויים במצבי לחץ, פחד ואובדן. מי שמצלם במרחב הציבורי צריך לשאול את עצמו לא רק מה מותר לצלם מבחינה חוקית, אלא גם מה נכון לצלם מבחינה אנושית ואתית. צילום של אזרחים במצבים פגיעים או ברגעים אינטימיים של כאב, מחייב רגישות, כבוד ושיקול דעת.
בנוסף, קיימת חשיבות עליונה לשמירה על ביטחון המדינה. פרסום תמונות שעלולות לחשוף מיקומים רגישים, פעילות ביטחונית או פרטים העלולים לסכן חיים – עלול לגרום לנזק ממשי. לכן, חשוב להיות מודעים להנחיות ולהגבלות ולפעול באחריות.
בעוד שמצלמות רבות מופנות אל הקרבות עצמם, הצילום בעורף מתמקד דווקא ברגעים יומיומיים ומיוחדים: חתונות שהתקיימו בחניונים, לינה מאולתרת במרחב מוגן, אימהות המשחקות עם ילדיהן ומאכילות אותם, כלבים העטופים על ידי בעליהם, ולצערנו גם תמונות של הרס וחורבן כתוצאה מנפילות טילים או פגיעת שברי יירוט.
התמונות מהעורף מספרות סיפור אחר של מלחמה – לא את שדה הקרב עצמו, אלא את החברה שחיה לצדו.
בסופו של דבר, צילום העורף מזכיר לנו שהמלחמה חודרת לבתים, לרחובות ולמרחבים האישיים ביותר; לחלקנו היא משנה חיים. דרך העדשה, הרגעים הללו מקבלים נראות ומשמעות, והופכים לחלק מהסיפור הרחב של התקופה.
התיעוד מאפשר לחברה להביט בעצמה, להבין את המחיר ואת העוצמה האנושית שנחשפת בשגרה החדשה.
צילומי גלריה: דנה רעני
"כשמהגרים לארץ החדשה, החיים מתפצלים. יש את החיים שנעזבו מאחור, ויש את אלה שמתחילים מחדש". פרויקט הצילום של נסטיה פייביש, ״המהגרת״ נולד מתוך הפיצול הזה. זהו פרויקט תיעודי־חזותי מתמשך, המבקש להתבונן מקרוב בחיי היום־יום של נשים שעלו מברית המועצות לשעבר לישראל, דרך הבתים שבהם הן חיות.
בשנה רוויה תהפוכות, שבה גבולות המציאות נדמו לעיתים, עדות מקומית 2025 מציבה במרכז את כוחו של הצילום כפעולה של זיכרון, אחריות ועמידה מול חוסר הוודאות. התערוכה שמוצגת במוז״א זו השנה ה 22, מאגדת את מיטב העבודות של צלמות וצלמים המתעדים את היום יום הישראלי ברגעיו החדים, הפגיעים והאנושיים ביותר.
שונית פלקו-זריצקי, צלמת שהתרגלה לעמוד מול המצלמה לא פחות מאחוריה, מצאה את עצמה בשנתיים האחרונות מוותרת כמעט לחלוטין על המקום האישי שלה ביצירה. הגוף, שהיה בעבר חומר הגלם המרכזי שלה, נעלם מהפריים. במקומו הופיעו צילומים של בתים חרבים, חפצים מפויחים, ומבטים של אנשים שמנסים להבין מה נותר מחייהם ואיך ממשיכים.