הנסיעה לסין הייתה עבורי דהירה ברכבת הרים. סין הישנה והמסורתית מול הסין המודרנית. אזורים של גשרי עץ ודרכי עפר, בהם מדוושים סינים על אופניהם, מול גשרים שנערמים אחד מעל השני שגם waze מאבד את דרכו בין הקומות. כפרים בתוליים ולא נגועים בתיירות בנויים מעץ: גבב של בתים מקורות בוהקות וסמטאות מתפתלות, אליהם מגיעים דרך גשר מקורה בנוי מעץ, שתפקידו להעניק מחסה לעוברים ושבים מפני הגשם והרוח. במרכזו של הכפר, ליד מגדל התוף הבנוי מעץ, תמיד אפשר למצוא כמה זקנים בבגדיהם הכחולים, מעשנים מקטרת ארוכה ומשחקים ״דומינו״, והנשים! הן צבעוניות ובעלות מראה אצילי וקסום, עדויות תכשיטי כסף מעוטרים בתבניות פרחים, שרקעו במו ידיהן. הנשים מתמחות כבר מגיל צעיר באומנויות הרקמה השונות ובתפירת בגדים.
סין של פעם. סין של החלומות. אזורים בהם קשה למצוא שלושה ימים ללא גשם, שלושה מטבעות בכיס אחד ושלושה ק"מ של כביש ישר, לעומת אזורים בהם גורדי השחקים נוגעים אחד בשני ונקראים "hand shaking buildings" כי צפוף כל כך. המראות עוצרי נשימה. כל עיקול בכביש פותח צוהר לנוף מרהיב והשמיים האפרוריים רק מדגישה את הצבעים הירוקים. טראסות האורז האין סופיות מתפתלות לאורך הכביש ויוצרות מארג צבעוני של צורה וצבע. והדמעות זולגות מעצמן. מנגד ערים גדולות ומודרניות סואנות ופקוקות, בהן האנשים מגיעים לעבודה ב-BMW (bus,metro,walk).
כל כך הרבה ראינו: היינו בשווקים, ראינו נשים שמסתפרות פעם בחיים, צפינו בילדים שמתאמנים לאולימפיאדה, ביקרנו בבית חרושת לקטורת, חגגנו בפסטיבל סירות הדרקון, נסענו ברכבת במהירות 300 קמ״ש, שטנו בנהר Li, השתתפנו בשיעור טאי צ׳י, רצנו אחרי ברווזים, התפעלנו מטרסות האורז, אכלנו ממגש מסתובב אוכל לא מזוהה, נרטבנו בגשם ושקענו בבוץ, היינו בטקס ״ברית״ וגם בהלוויה ובעיקר – חווינו.
המסע הוא קרוסלה שבה כל סיבוב הוא חוויה אחרת וכל חוויה לא דומה לקודמתה. זו נדנדה שמביאה אותי משיא לשיא. גלגל ענק שבכל שלב בו מתגלה עוד פיסה. ככל שעובר הזמן חלקי הפאזל מסתדרים ויוצרים תמונה שלמה. וחבל לי על כל יום שנגמר, ואני מלאת סקרנות על כל יום שמתחיל.